נוסטלגיה - השיר שלנו


גונן לזר

דצמבר 2006. לפי וואלה תרבות כולם מחכים לעונה החדשה של רוקדים עם כוכבים, יש דיבור על סדרה חדשה בשם החברים של נאור והתכנית הנצפית ביותר היא כלבוטק. אבל חוץ מכל אלה בלטה מעל כולם סדרת הלהיט של יס שהתארגנה אז לעלייה לשידור של עונתה האחרונה – השיר שלנו. 

אז אחרי פתיחה כזאת ארוכה הגיע הזמן להגיד שפשוט התחשק לנו לכתוב על השיר שלנו. כמעט 17 שנה אחרי שהיא עלתה לראשונה, מצד אחד הכל השתנה ומצד שני הכל אותו דבר. כלל ידוע בסטטיסטיקה הוא שבכל רגע יש ערוץ ברחבי העולם שמשדר את השיר שלנו. השיר שלנו, על ארבעת עונותיה המוזיקליות ושלל הספין אופים והקרוסאוברים שהיא הולידה אחריה בכמות שלא הייתה מביישת את מארוול. בזמן השידור המקורי לא הבנתי למה נינט בורחת באמצע הסמסטר מהאקדמיה חזרה לקריית גת, אבל היום, תכלס כולנו היינו חוזרים לפריפריה שממנה באנו בשביל לאכול קציצות. 

נינט שרה אף אחד כבר לא יישכח אותך? שתסתכל על כמות השיחות שלי בוואטסאפ מאז הקורנה ותשיר שוב. אז מה היה כל כך מיוחד בסדרה הזאת? קודם כל, הכל שם משונה ברמה שאתה לא בטוח אם אתה רואה סדרת טלוויזיה או שאתה רואה סתם טרלול. יש שם קריצות אין סופיות לעולם התרבות בישראל (נזכור לעד את מי שחנן, הצגה על חנן גולדבלט), מודעות עצמית ויכולת ולא לקחת את עצמה ברצינות. פתחתי פרק רנדומלי באמצע ונחשפתי לירדנה טמיר (עוד רפרנס לעולם התרבות – טמירה ירדני, מפיקת הסדרה) לבושה כמו נינט בניצנים מתחננת שישלחו לה סמס כי רק זה יכול להציל אותה מהגעה לגיהינום (מה???????).

אבל רגע ברצינות. לא סתם בחרנו לדבר על השיר שלנו. קרה שם קסם מיוחד שכנראה עוד לא הצליחו לשחזר בישראל. אסופה של שחקנים צעירים בתחילת דרכם שצילמו פרקים בקצב מטורף ושינו את מה שאנחנו חושבים על טלנובלה בישראל.  מצחיקה, כשרונית ומודעת לעצמה. אבל למה להזכיר את השיר שלנו עכשיו? היא הרי אפילו לא מציינת תאריך עגול. מה הקשר בין תכנית שירדה לפני 13 שנה לעכשיו? הסיבה שבחרנו להעלות ביחד עם אתר חדש כתבה על סדרה עתיקה היא אחת. השקופית שהופיעה בסוף העונה השנייה. 

השקופית הזאת מספרת את כל ההבדל בין אז להיום. ובין איך שהכרנו טלוויזיה בתור ילדים לבין איך שהיום אנחנו מכירים את המושג טלוויזיה. בסוף הפרק הסוגר לעונה השנייה הופיע המשפט הבא – "מה אתם עושים מחר ב20:15?". הרבה לפני הVOD, נטפליקס או כל דבר מתקדם אחר שעוד היינו תקועים רק עם הוידאו, ללוח שידורים הייתה משמעות. ידענו שכל ערב בשמונה ורבע אנחנו ניפגש עם החברים שלנו מהטלוויזיה. אם פספסנו פרק אז פספסנו. לא היה דבר יותר קבוע בחיינו מאשר הידיעה שלא משנה אם לא היה כיף היום בחוג, אם במסיבת חנוכה אני שוב פעם אשחק סופגנייה או אם יש ללמוד למבחן, בשמונה ורבע רואים השיר שלנו.


 זה בעצם כל ההבדל, איבדנו את האי של יציבות והמפגש הקבוע שלנו עם החברים. לכאורה התקדמנו (מי יודע היום מה זה פרסומת) אבל בדרך איבדנו משהו. היום מי יודע מה בכלל משודר ומתי, אם פספסתי אני אשלים בסופ"ש. קשה בכלל לחשוב על סדרה בישראל שתאחד את כולנו כמו שהשיר שלנו איחדה בגאווה את כל מנויי יס. ולא, מבחינתי שחר חסון צועק עם אופירה מי זה מי זה על מלפפון חמוץ, זה לא מדורת שבט עדכנית, זה סתם ביזאר בפריים טיים. מעל הכל השיר שלנו הייתה סממן ליציבות, ידעתי שכל יום אקבל מפגש עם חברים שגם אם הם רבים ידענו מראש שבסוף פרק המאה הם יפצחו בדואט משותף.